משחק הוא פעילות שילדים עוסקים בה מרצונם ובאופן ספונטני מגיל צעיר מאוד. משחק כולל מעורבות פעילה, הבעה רגשית חיובית, גמישות ושימוש דמיוני בחפצים. למרות העיסוק הבלתי מתאמץ לכאורה במשחק, זוהי מיומנות מורכבת הכוללת יכולות שונות: לשוניות, חושיות, מוטוריות, רגשיות וחברתיות. כאשר ילד אינו משחק או אינו יכול לשחק, זה עלול להיות עדות לקושי בלפחות אחת מהיכולות הללו.

מחקריו פורצי הדרך של פיאז'ה על התפתחות משחק הניחו את היסודות להבנה הנוכחית שלנו לגבי התפתחות המשחק מנקודת מבט קוגניטיבית. המשחק משקף ומזין את ההתפתחות הקוגניטיבית של ילדים. תכונות אלו הופכות את המשחק לכלי יעיל להערכת רמת התפקוד של הילדים.

משחק ילדים עובר שינויים דרמטיים בשנים הראשונות לחיים. המשחק מתחיל בסקרנות של תינוקות ובחקירה של חפצים באמצעות החושים ובאמצעות פעולות מוטוריות כגון הכנסה לפה, דפיקות וניעור חפצים.

בשלב הבא, תינוקות בני 6 עד 12 חודשים מראים פעולות חקירה על יותר מחפץ אחד בכל פעם. למרות שהם מקשרים חפצים זה לזה, הם עושים זאת בצורה לא מקובלת. למשל, תינוק יקיש מזלג וקוביה. זוהי חקירה פעילה של שני החפצים אך זה אינו השימוש המקובל בהם. בשלב זה, קביעות אובייקט מתפתחת, ולכן התינוק מודע לכך שאדם או חפץ ממשיכים להתקיים כשהוא מחוץ לטווח הראייה.

בגיל 10-12 חודשים מופיע משחק פונקציונלי, כלומר, תינוקות מתחילים להשתמש בחפצים בהתאם לתפקודם, בצורה מקובלת חברתית, באופן שמדמה פעילויות מהחיים האמיתיים. הדבר מושג על ידי פעולות מבוקרות ומתואמות על חפצים ומשקף את ידע העולם של פעוטות.

בסביבות גיל 18 חודשים פעוטות מתחילים להפגין יכולות משחק סמליות. משחק סמלי מספק לילדים הזדמנות לתרגל ולהבין את האירועים המתרחשים בחייהם ובעולמם החברתי. המשחק הסמלי מתגבר במורכבותו וביצירתיות שלו ככל שילדים גדלים. לפי ווסטבי (2001), ניתן להגדיר משחק סמלי על ידי ארבעה מימדים:

• ניתוק מהקשר: משחק מתרחש תוך הסתמכות פוחתת על ההקשר המיידי. למשל, ילד יעמיד פנים שהוא אוכל מחוץ למטבח כשזו לא שעת הארוחה.

כמו כן, הילד מראה הסתמכות מופחתת על חפצים אמיתיים. במשחק סימלי מוקדם, בגיל 18 חודשים, ילדים משתמשים בחפצים אמיתיים במשחקם; בגיל 3 וחצי ילדים יכולים להשתמש בחפץ חלופי (כגון בובה או בובת פליימוביל) כדי לייצג חפץ אחר (טלפון או ילדה, בהתאמה). בגיל ארבע ילדים משתמשים בשפה שלהם כדי להחליף חפץ ("בואו נעמיד פנים שיש לי כוס"), ובגיל חמש הם משתמשים בשפה כדי להגדיר סצנות ותפקידים במשחק.

• תוכן נושאי: נושאי משחק מתפתחים מפעילויות יומיומיות לנושאים דמיוניים.

בגיל 18 חודשים נושאי משחק כוללים פעילויות יומיומיות שבהן הילדים משתתפים באופן פעיל (אכילה, רחצה). בגיל 20 חודשים המשחק שלהם כולל נושאים של אחרים מוכרים (בישול, טאטוא הרצפה). בגיל שנתיים וחצי המשחק כולל נושאים שילדים לוקחים בהם חלק בתדירות נמוכה יותר (ביקור בגן החיות). ילדים בני שלוש משחזרים חוויות שהם חוו.

משחק של ילדים בני שלוש וחצי כולל תכנים שבהם הם צפו (חתונה, קרבות גיבורי על). ילדים בני ארבע מציגים מגוון נושאים (מעמידים פנים שכריות הן מגלשה בפארק ואז מעמידים פנים שהם כיסאות במסעדה). ילדים בני חמש ממציאים נושאים.

חשוב לציין שתוכן המשחק משקף את ההקשר התרבותי המסוים ואת הנורמות החברתיות של הילד.

(3) ארגון נושאים: פעולות משחק הופכות יותר ויותר מאורגנות ומגובשות.

בגיל 18 חודשים, משחק מורכב מפעולות העמדת פנים בודדות (בחישה של כפית בכוס). בגיל 20 חודשים, ילדים מצרפים פעולות העמדת פנים (בחישה של כפית בכוס והאכלת בובה). בגיל שנתיים, פעולות העמדת פנים משוכללות ומפורטות (מניחים את הכוס על צלוחית יחד עם כף, מזלג וסכין, ואז מערבבים את הכף בכוס). בגיל שלוש ילדים מבצעים רצפי משחק מורכבים יותר; בגיל ארבע הרצפים האלה מתוכננים; ובגיל חמש ילדים יכולים לתכנן ולבצע מספר רצפים של אירועי העמדת פנים, תוך תיאום ביניהם.

(4) הילד עם אחרים במשחק: הירידה באגוצנטריות באה לידי ביטוי ביכולתו של הילד להרחיק את מעשיו מעצמו. לפיכך, ילדים יבצעו פעולות על אחרים (יאכילו דובון) או יבצעו פעולות שהם לא מבצעים בדרך כלל (מתגלחים).

בגיל 18 חודשים, הילד הוא הסוכן הפעיל של המשחק (מעמיד פנים שהוא ישן). בגיל 20 חודשים הילד פועל על סוכן אחר וסוכן זה הוא נמען פסיבי של פעולות (משכיב את הבובה לישון). בגיל שנתיים ילדים יהפכו תפקידים עם אדם אחר (ילד יגיד לאימו "אני אהיה אמא ואת תהיי אני"). בנוסף, סוכנים שהם משתמשים בהם במשחק שלהם יהפכו פעילים כשהילד יפעיל וידובב אותם. בגיל שנתיים וחצי ילדים מתחילים לשחק בתפקידים משלימים (רופא/מטופל). בגיל שלוש וחצי ילדים יכולים לחלק תפקידים לילדים אחרים ולנהל משא ומתן על משחק. בגיל ארבע לילד ולבובה עשויים להיות תפקידים מרובים. בגיל חמש ילדים עוסקים במשחק מתואם בשיתוף פעולה עם בני גילם.

לסיכום, משחק בגיל הרך הופך בהדרגה למורכב יותר ויותר. משחק מהווה הזדמנות עבור ילדים להביא לידי ביטוי את יכולותיהם במגוון תחומי התפתחות, כגון יכולות לשוניות, מוטוריות ורגשיות. מנגד, משחק מהווה הזדמנות לתרגול מיומנויות אלה.

משחק בילדים עם מוגבלות התפתחותית

למוגבלות מכל סוג (קוגניטיבית, מוטורית או חושית) עלולה להיות השפעות שלילית על העיסוק הספונטני במשחק. ילדים עם מוגבלות מציגים פחות מוטיבציה לאינטראקציה עם אובייקטים בהקשר של משחק,  המשחק שלהם פחות מורכב ופחות מגוון, וכתוצאה מכך הם מראים תלות באחרים במהלך המשחק.

מוגבלויות פיזיות עלולות להשפיע על יכולתו של הילד ליזום משחק, אם כי העניין במשחק וסקרנות עשויים להישאר תקינים. ילדים עם מוגבלות פיזית מבלים יותר זמן במשחק לא חברתי כגון משחק בודד והתנהגויות של צופה, מאפיין המציב את הילדים הללו בסיכון למעורבות חברתית.

ילדים עם אוטיזם מציגים ליקויים משמעותיים במשחק. המשחק שלהם חורג מאבני הדרך הטיפוסיים בהתפתחות משחק כבר בשלביו הראשונים. משחק חושי-מוטורי עלול להיפגע עקב ליקויים בעיבוד חושי והתנהגויות חוזרות ונשנות. המשחק הפונקציונלי נפגע גם הוא, אולי בשל מודעות חברתית נמוכה יחסית הפוגעת ביכולתם ללמוד שימוש פונקציונלי קונבנציונלי באובייקטים. רוב הילדים עם אוטיזם מראים ליקויים במשחק סמלי. המשחק הסמלי שלהם חסר דמיון וגמישות, לעתים הוא מעין תסריט החוזר על עצמו. ילדים אלה מודרים לעתים קרובות ממשחק עם בני גילם או שהם מקבלים רק תפקידים תומכים בפעילויות המשחק.

ילדים עם הפרעות קשב משחקים פחות מבני גילם. הם עלולים להיות לא קשובים למצבים הרגשיים של השותפים למשחק ולכן עלולים להפגין קשיים במשחק שיתופי. היפראקטיביות ואימפולסיביות עלולים לגרום לפעולות משחק לא מבוקרות ופחות מאורגנות.

ילדים עם הפרעת שפה התפתחותית (DLD) מפגינים עיסוק דומה בצעצועים ובמשחק פונקציונלי בהשוואה לבני גילם. רמות משחק סמליות דומות לבני גילם המותאמים להם מבחינת יכולת השפה. בהשוואה לעמיתים התואמים להם בגיל כרונולוגי, ילדים עם הפרעות שפה אקספרסיביות מציגים משחק סמלי פחות מורכב. הם משתמשים בפחות סכמות משחק עם בובה או עם אדם אחר, משחק רציף פחות מפותח, ומראים פחות מקרים של שימוש בחפץ ניטרלי במקום באובייקט אמיתי כדי לבצע העמדת פנים. הם נוטים לשחק בצעצועים בשקט, באופן בודד. המגבלה השפתית הופכת למכשול בעת אינטראקציה עם עמיתים במהלך משחק, וכתוצאה מכך משחק חברתי פחות מתוחכם בהשוואה לעמיתיהם.

אנשי חינוך וטיפול המעוניינים לתמוך בהתפתחות משחק של ילדים בגיל הרך יכולים לעשות זאת באמצעות תצפית על משחק. בזמן התצפית מומלץ לתאר את הפעילויות המשחקיות שהילד מבצע בעצמו, ללא תמיכה, ולהגדיר את שלב המשחק בו נמצא הילד. במידה ושלב המשחק בפער מהצפוי מגילו של הילד, המטרה עבור הילד תהיה להגיע לשלב הבא בהתפתחות המשחק. תמיכה בהתפתחות המשחק של הילד תקדם לא רק את יכולות המשחק שלו אלא תשליך גם על יכולותיו בתחומים אחרים.