מותה בטרם עת של רונה רמון טלטל את מדינתנו הקטנה. רונה רמון תרמה בצורה יוצאת דופן לחברה הישראלית, היא דבקה בחיים ותיעלה את הטרגדיה המשפחתית לתרומה חברתית. אנו נתקלים בטרגדיות משפחתיות אישיות שלנו. הדודה שחלתה בסרטן, הסבתא שנפטרה, השכן שנהרג בתאונת דרכים. אני נשאלת רבות כיצד לספר, לדבר, להכין ולתרגם את נושא המוות לילדים.

אתחיל בהתפתחות תפיסת המוות אצל ילדים. בסביבות גיל ארבע-חמש, לעיתים עוד קודם לכן, מתחילים מרבית הילדים להתעניין ולשאול שאלות בנושא המוות.  יש לילדים הבנה אינטואיטיבית שמוות מתקשר לפרידה.

ההיחשפות למוות היא איטית והדרגתית. כל פגישה עם נושא המוות יוצרת יכולה לייצר מקום לשיח בנושא. דג הזהב שמת ונשטף באסלה, הגוזל שנפל מהקן ומת, כלב המשפחה שמת בזקנה, סרטי ילדים (מי לא זוכר את הסצנה קורעת הלב שבה יורים באימו של במבי הפעוט והא נותר יתום) שכן שנפטר, שיחות מבוגרים ועוד דוגמאות. היחשפות זאת מאפשרת שיח טבעי עם ילדים מגיל צעיר אודות מעגל החיים והמחזוריות.

1. הילד צריך להבחין בין דומם וחי. בגיל צעיר הילדים מייחסים חיות גם לעצמים דוממים, הבנת חיים כתהליך ביולוגי מתרחשת בגילים מבוגרים יותר, החל מגיל 6 בערך.
2. החיים בגיל הצעיר נתפשים במחזוריות: בוקר, גן, ארוחת ערב, מקלחת, לילה וכן הלאה- בוקר, גן… המוות הוא סופי. לילד צריכה להיות הבנה שאין לאחר מכן מחזוריות ולידה נוספת. כאן נכנסים הפחדים של הלילה, הילד חושש שאם ילך לישון לא יקום.
3. ההבנה בגיל צעיר היא הבנה קונקרטית. לא תופסים יותר ממימד אחד של המציאות. עולם החוויה והרגש פחות מאורגן ומובן.

תפיסת מוות לפי גילים:

3-4 שנים: אין הבנה של מושג המוות או הבנה מועטה

גיל 4 : אין עדיין תגובה רגשית ממשית

גיל 5 : מתחילה התעסקות יתרה במוות, עדיין התמקדות עניינית ולא רגשית

גיל 6: מתחילה תגובה רגשית למוות, פחד ממוות של הקרובים, עולים פחדים.

גיל 7: הבנה מציאותית של נושא המוות

גיל 8: הבנה על האוניברסאליות וההכרחיות של המוות

גיל 9-10: הבנה רגשית מתונה יותר גישה עניינית יותר למוות

גילים 10-12 : מתחילה התעסקות במושא אחר המוות

גיל ההתבגרות: התעסקות פילוסופית עמוקה בנושא הקיום, המוות, אחרי המוות . התייחסות רגשית מלווה בפחדים.

כיצד לבשר לילדים פעוטים וצעירים אודות מוות, במיוחד אם הוא פתאומי , כמו שציינתי עד גיל 6 יש לילדים הבנה קונקרטית ולכן הסבר כמו " הגוף של מיה הפסיק לעבוד והרופאים לא הצליחו לתקן" " היא לא מרגישה כלום, לא כואב לה ולא קר לה, הגוף לא עובד" " מיה תישאר אצלנו בלב". האדם הקרוב ביותר לילד הוא זה שצריך להודיע, לחבק ולשדר לילד שהוא לא לבד. כדאי להימנע מהקשרים שיעוררו פחדים כמו אמא נפלה לבור ומתה, אבא טבע בים, האחות הייתה בבית חולים ומתה. הקשרים אלו יכולים לעורר פחדים בעתיד.

ים = מוות, בור= מוות וכדומה. דמיונם של הילדים הוא רחב ופורה, הבנתם את העולם אינה מלאה, בשל גילם הרך. ילדים עלולים להמציא לעצמם סיפורים פנטזיונרים ולא הגיוניים כדי למלא את החלל שנוצר ועליו לא קיבלו הסבר.

כאשר אתם מראים לילדים שגם אתם בוכים אתם מלמדים אותם שבכי זו תגובה טבעית לכאב רגשי ולאובדן, והחשיפה שלכם יכולה לעזור להם לשתף אתכם ברגשותיהם. אפשר לומר " אימא ואבא עצובים וכואב להם, אבל אנחנו פה בשבילך ושומרים עלייך". חשוב לציין בפני הילד את השגרה שנשארת והדברים שנשארים בטוחים בעולמו, המחזוריות של הליכה לגן, חוגים, מפגשים קבועים. להדגיש את החלק הבטוח והקבוע בחייו.

מה ניתן לעשות ביחד עם הילד?

** קריאת ספרים תואמי גיל בנושא המוות. הספר "סיפור מהחיים" מאת אלונה פרנקל. ספר על מוות המותאם לפעוטות.

** יצירת אלבום תמונות משותף, אפליקציות אלבומי תמונות זמינות, להדפיס תמונות ולייצר אלבום

" כמו פעם"

** לצייר ציורים מיוחדים לאב שנפטר

** להעיף בלוני געגועים לשמיים

** לשיר, לחבק, לחלוק את הרגשות והזיכרונות שעולים במחשבה על המת.

** לבחור בחיים.

** שאלות, תגובות והארות ניתן לשלוח למייל michalnadel@gmail.com

מיכל נדל מטפלת בפסיכודרמה וב CBT, מומחית לבני נוער, ילדים והדרכת הורים.