שלום יוסי,
המכתב הזה נכתב עבורך. כל פעם כשאני מגיעה לגן אני מתרגשת לראות אותך, את החיוך שלך ואת השמחה שלך להיכנס איתי לחדר. אבל בימים האלה המצב קצת מורכב.
אני כל כך רוצה להיות פנויה בשבילך, ולהתרגש מההתפתחות שלך, אך עננה גדולה רובצת מעל ראשי. אני מפחדת להדביק ולהידבק. אתה זוכר יוסי שלמדנו ביחד להכיר את הרגשות?! ניגנו וציירנו אותם?! אתה זוכר איך נהנית לצעוק ולהבהיל אותי כשהגענו לצועק?! אז תדע שאני ממש רוצה עכשיו לצעוק. לצעוק ככה שכל העולם ישמע, תראו אותי!!!
אני משתדלת לתת לך נראות בחדר כדי שתלמד להכיר את עצמך. אבל עכשיו אף אחד לא רואה אותי.
לא רואה שאני מפחדת, מבולבלת, כועסת ועצובה (עוד נלמד יוסי שאפשר להרגיש את הכל ביחד), וכשאף אחד לא רואה אותי ודואג לבריאות שלי, אז גם קשה לי לראות אותך.
אנשים לפעמים חושבים שאם למדתי להיות מטפלת אז הכל קטן עלי. אבל, זה לא עובד ככה. נכון שאני מודעת לרגשות שלי, אבל גם עלי אי אפשר להפיל את הכל. אי אפשר לבקש ממני במשך תקופה ארוכה להיכנס למרכז עיר אדומה ולהמשיך כאילו כלום לא קרה. ואי אפשר להגיד לי להמשיך לעבוד כרגיל, ובמקביל לסכן את המשפחה שלי.
יוסי, גם אצלי המיכל הפנימי מתרוקן ואני מגיעה לטפל בך עם מעט מאוד אוויר לנשימה. אתה יודע שעכשיו אני ממש מרגישה כמוך, איך זה להיות חריג, לא שייך, ולהיאבק על המקום שלך כל יום. איך זה להרגיש לא מובן ושהעולם מציף אותך. אני מקווה יוסי שתקבל אותי בחדר כפי שאני מקבלת אותך, לא מושלמת אך אנושית.
אז מחר ניפגש יוסי, מחכה לראות את החיוך שלך.
