למעשה, מתחילת השנה לא זכתה הגננת לשמוע את קולה. אמה של טובי טוענת שבבית טובי מדברת – עם האחים, האחיות, ההורים, ואפילו עם סבא וסבתא. אז מה קורה בגן? כאשר שואלים את טובי שאלה, היא אינה עונה. אם התשובה היא "כן" או "לא" – היא עונה בתנועת ראש לחיוב או לשלילה.

אמא אומרת: "עזבו אותה, היא קצת ביישנית, זה יעבור!" ובסתר ליבה היא תולה חלק מהאשמה בגננת – "למה בבית טובי משוחחת בחופשיות?! כנראה הגננת מלחיצה!"

"אילמות סלקטיבית" – מה זה?

טובי, ועוד ילדים וילדות דומים לה, סובלים מתופעה הנקראת "אילמות סלקטיבית". התופעה תוארה עוד לפני כמאה שנה על ידי רופא גרמני, ובמהלך השנים כונתה "אילמות בוררנית", או אילמות מתוך בחירה. כיום, השתנה המונח המקצועי, מתוך תובנה שהאלם, בדרך כלל, אינו נגרם מתוך בחירה של הילד. האלם הוא סלקטיבי באופיו – הוא מופיע בסיטואציות מסוימות, ולא מופיע בסיטואציות אחרות.

ההגדרה הרשמית המקובלת בקרב אנשי מקצוע למצב של אילמות סלקטיבית כוללת מספר סעיפים:

• מצב שבו קיימת יכולת דיבור. לחלק מהילדים יש בעיות שפה והיגוי נלוות, אך היכולת הבסיסית ליצור תקשורת – קיימת, והפרעות אלה אינן מהוות את הסיבה להימנעות מדיבור. כלומר, מצב של ילד שעדין אינו מדבר, או סובל מבעיות קשות בדיבור, כמו גמגום כבד, או קשיי היגוי המכבידים על יכולתו להביע את עצמו באופן מילולי – אינו נכלל בקטגוריה זו.
• קיים העדר דיבור במקומות מסוימים (לדוגמא, בביה"ס), ולעומתו – יש דיבור במקומות אחרים – בבית, למשל. או, יש יכולת לדבר בטלפון, אבל בשיחה פנים אל פנים – הילד נאלם דום.
• ההימנעות של הילד מדיבור מחבלת ביכולתו לתקשר עם סביבתו – הילד מפסיד קשרים חברתיים, מוותר מראש על מילוי רצונותיו הבסיסיים, ובעצם – מרגיל את הסביבה לכך שהוא "דומם".
• ההפרעה משפיעה לרעה במידה משמעותית על התפקוד החינוכי והכללי של הילד.
• ההפרעה נמשכת לפחות חודש אחד. – יש ילדים שבשבועות הראשונים לשנת הלימודים, בעקבות המעבר לגן החדש – אינם פוצים פה. אך לאחר תקופת הסתגלות – הם מדברים. באנגלים נערך מחקר בנושא אלם סלקטיבי על ילדי גן, ונמצא ששבעים ושנים ילדים מתוך כ עשרת אלפים ילדים בגילאי 4-5 שנבדקו לא דיברו במשך שמונת השבועות הראשונים ללימודים. לאחר שחלפה מחצית השנה – נותרו רק פחות ממחצית ממספר זה בשתיקתם.
• האילמות הסלקטיבית לא באה בעקבות הפרעה התפתחותית נרחבת (כמו אוטיזם או סכיזופרניה). לילדים הסובלים מלקויות חמורות אלה יש מאפיינים לשוניים ייחודיים, והימנעות מדיבור כאשר ברקע קיימת הפרעה התפתחותית נרחבת אינה נכללת תחת הכותרת של אילמות סלקטיבית.

למרות ההגדרה הראשונית שתופעת האילמות הסלקטיבית אינה נגרמת כתוצאה מקשיי שפה ראשוניים, מחקר שנערך בירושלים לפני כארבע שנים מצא, שאחוז ילדי המהגרים הסובלים מאילמות סלקטיבית גבוה פי שלוש משיעורם באוכלוסיה. ההנחה היתה שילדי המהגרים מתביישים במבטאם הזר, ולכן בוחרים לשתוק במסגרות החינוכיות.

מהו הגורם לתופעה?

כעס

מתחילת המאה ועד השנים האחרונות, נטו לחפש סיבות מגוונות להופעת האילמות הסלקטיבית.

הנחה נפוצה היתה, שהילד מביע באמצעות השתיקה כעסים שהוא אינו יכול להביע בדרכים אחרות. לכן, כך טענו, התופעה נפוצה יותר אצל בנות מאשר אצל בנים – הבנים מחונכים בצורה שמאפשרת להם יותר להביע כעסים ואלימות, ואילו הבנות – מחונכות לשליטה עצמית, להיות גברות קטנות, ולכן הן מביעות את כעסיהן באמצעות שתיקה. מכירים את האנשים שכאשר הם כועסים על מישהו – הם מפסיקים לדבר עמו?

שליטה

אחרים טענו, שהגורם לשתיקה הוא דווקא רצון לשלוט בזולת (מניפולטיביות) – הילד לומד שכאשר הוא שותק – עושים בשבילו, מדברים בשבילו, ובעצם – אולי בלי להרגיש – מתייחסים אליו בצורה שונה. גילי אינה מדברת בגן, רק עם חברה אחת. הגננות בטוחות ששתיקתה של גילי נגרמה בגלל טראומה שעברה, ועליהן להתייחס אליה בכפפות של משי ולא לחייבה לציית לחוקי הגן. הן אינן עומדות על כל שגילי תסייע באיסוף המשחקים, שגילי תשב עם כולן בשעת הריכוז, ועוד כללי גן. "מסכנה", הן לוחשות זו לזו, "מי יודע מה עובר עליה… צריך לתת לה יחס מיוחד, כדי שהיא "תיפתח" ותצא מהקונכיה שלה". גילי, כמובן – חשה בזאת. ומדוע שתרצה לצאת מהקונכיה? נוח לה כך, לקבל את שימת הלב מכולם!

טראומה

לעתים נמצא קשר בין מקרה של ילד שותק לבין טראומה שהילד חווה, בעיקר טראומה הקשורה לאזור הפה – נפילה שגרמה לכאבים ושבירת שיניים, חתך בשפתיים עם צורך בתפרים, ועוד. כמובן, מדובר במקרים בודדים – לא כל ילד שנפל בגינה ונשרט באזור פיו מועמד להיות אילם סלקטיבי!

קשיים במסגרת המשפחתית

יש מהחוקרים והמטפלים המייחסים את תופעת האילמות הסלקטיבית לבעיות במסגרת המשפחתית. לדבריהם, במערך המשפחתי לכל אחד יש תפקיד, וכל אחד נוטל תפקיד מסוים בהתאם לצרכים. כך כאשר יש מצבים חריגים במערכת המשפחתית – נוטל ילד אחד את תפקיד ה"שותק", ומקבל מנה גדושה של תשומת לב המסיטה את כולם מהבעיה המרכזית. לעתים יש במשפחה דפוס התנהגותי של שתיקה כדרך תגובה למצבי לחץ, כעס ותסכול, לא קיימת הידברות פתוחה, ורגשות שליליים נשארים עמומים מתחת לפני השטח, מה שגורם לאחד הילדים, בדרך כלל ילד רגיש – להקצין את דפוס התגובה הזה ולפצוח ב"תענית דיבור".

חרדה

מהו האינסטינקט הראשוני בשעת סכנה? (גם אצל בעלי החיים, להבדיל)? – כמובן – קפיאה במקום, ושמירה על שקט. הגישה הרווחת כיום להסבר תופעת האלם הסלקטיבי תולה את התופעה בחרדה. כמו פחד קהל אצל מבוגרים, כמו חרדה ממקומות סגורים, גבוהים או הומי אדם – כך הילד הסובל מאילמות סלקטיבית נכנס למצב של פאניקה כשהוא צריך להשתמש בדיבור.

קשיי היגוי

למרות ההגדרה הראשונית של האילמות הסלקטיבית ככזו שלא נגרמה בגלל קשיי היגוי, יש אחוז די גבוה של ילדים הסובלים מקשיי היגוי המדברים בסיטואציות מסוימות, ושותקים באחרות – בטוחות פחות. אפרת, לדוגמא, היא ילדה כזו: היא בת הזקונים בבית, ושם התייחסו לקשיי ההיגוי שלה כאל "דיבור תינוקי חמוד". בגן, לעומת זאת, היתה החברה אוהדת הרבה פחות, וכשאפרת ביקשה "יחם" במקום לחם, ו"בידי'ה" במקום ביגל'ה – צחקו כל הילדות. אפרת, כמובן – מעדיפה לשתוק בגן, ולא להביא את עצמה למצבים מביכים שכאלה.

דרכי טיפול באילמות סלקטיבית

בארץ מקובל שפסיכולוגים ותרפיסטים מטפלים במקרים של אילמות סלקטיבית, אך בארצות הברית, למשל – רווחת ההנחה שלא משנה מיהו המטפל, ובלבד שהטיפול יהיה יעיל וטוב. כך ניתנת ההזדמנות גם לקלינאיות תקשורת להתמודד עם תופעות של שתיקה בסיטואציות נבחרות.

דרכי הטיפול שמציעים לתופעת האילמות הסלקטיבית הן רבות, ובאופן טבעי – קשורות לסיבה שבה תולים את הופעת השתיקה אצל הילד.

אצל ילד שמגיע ממשפחה עתירת קונפליקטים וקשיים, וקיים חשד שקשיים אלה הם הגורם לשתיקה – יש צורך בטיפול משפחתי. כזה היה הסיפור של דורית בת החמש – סבא וסבתא של דורית גרו בבית הוריה, מעבר לצפיפות ולקשיים הפיזיים שנגרמו כתוצאה מכך – היו מתחים גלויים וסמויים בין עזרא, אביה של דורית, לבין הוריו. דורית הסכימה לדבר רק עם הוריה וסבה, והופנתה לטיפול על ידי הגננת. הטיפול שאליו פנו משפחתה של דורית היה טיפול משפחתי, ובמהלכו עלו הקשיים שנוצרו כתוצאה מהחיכוך המתמיד של עזרא עם הוריו ושל גליה – אמה של דורית עם חמיה וחמותה. כתוצאה מהטיפול – נעשו ההורים מודעים להשלכות של מגורי הסב והסבתא בביתם, והצליחו להידבר עם ההורים ולמצוא בעבורם פתרון דיור נוח יותר לכולם (יחידת מגורים צמודה לביתם של עזרא וגליה, אך לא בתוך הבית). בתוך פרק זמן של מספר שבועות – החלה דורית לדבר בגן.

עד השנים האחרונות, ברוב המחקרים ותיאורי המקרים שנמצאים בספרות המקצועית – מתוארים טיפולים בגישה פסיכו דינאמית. הגישה הפסיכו דינאמית שמה את הדגש על משקעים וטראומות מהעבר, ומאפשרת לילד להיות מודע אליהם ולהביע את רגשותיו בדרכים שונות – אם על ידי אומנות, דרמה, תנועה, וכדומה. הטיפול בשיטה זו הוא קשה למטפל – קשה לעבוד עם ילד שותק, שאינו מגיב לשאלות, ולמעשה גורם לתחושה של תסכול. אין גם עדות להצלחות מרשימות של טיפולים בגישה זו – לא תמיד הילד, שמצליח בסוף לשוחח עם המטפל שלו – עושה את ההעברה ומדבר גם במסגרת הגן או הכיתה.

חיסרון נוסף הוא משך הזמן הארוך עד שרואים שינוי – לעתים מדובר על שנים.

הטיפול בגישה הקוגניטיבית התנהגותית

הגישה הטיפולית הרווחת כיום, היא הגישה הקוגניטיבית –התנהגותית. הטיפול הינו בדרך כלל קצר מועד, ולא נמשך על פני חודשים ארוכים, וייחודיותו מתבטאת בכך שהוא ממוקד בפתרון, ולאו דווקא בבעיה. כלומר, כאשר מגיע ילד לטיפול – לא נוברים בעברו לחפש טראומות נסתרות ולהטיל עליהן את האשמה לשתיקה, אלא שמים דגש על הפתרון לבעיה – הופעתו של דיבור לא רק במסגרת הבית.

ד"ר מיכאל דולגין – פסיכולוג קליני, מומחה בטיפול בהפרעות חרדה אצל ילדים ונוער, נפגש בקליניקה שלו עם ילדים רבים הסובלים מאילמות סלקטיבית.

כמטפל בשיטה התנהגותית, האם אתה סבור שהאילמות הסלקטיבית היא בעיה התנהגותית גרידא?

"האילמות הסלקטיבית היא נגזרת, או ביטוי קיצוני של חרדה חברתית, כאשר הביטוי הספציפי הוא קושי עד חוסר יכולת דיבור", משיב דר' דולגין. "יש הבדלים בין הילדים עצמם – חלקם ביישנים והתנהגותם הלא ורבלית אף היא מעוכבת – הם לא מביעים את עצמם באמצעות תנועות גוף, הבעות פנים או מחוות שונות. לעומתם – יש ילדים שמביעים את עצמם באמצעות מחוות לא מילוליות, והקושי מתבטא רק בדיבור קולי.

המאפיין המרכזי של התופעה הוא הסלקטיביות שלה – לפעמים מדברים בצורה חופשית, לדוגמא – במסגרת המשפחה, מה שמבהיר מעל לכל ספק שאין מדובר בבעיה שפתית."

מהו ההסבר לבחירה בשתיקה כביטוי להפרעת חרדה?

"בכל הפרעת חרדה יש מרכיב של הימנעות. על ידי כך שהילד נמנע ממשהו – הוא שומר את החרדה ברמה נסבלת. גם במצבים של חרדות אחרות – כאשר אדם חרד ממקומות גבוהים, הוא משתדל להימנע מלהיחשף לגורם החרדה, כלומר – לא עולה על גשרים, על סולמות, לא מביט מחלונות למטה, וכו'. ככל שחולף זמן, ההרגלים של הילד נעשים מושרשים וחזקים יותר, והוא לומד שבכל פעם שהמצב דורש אינטראקציה, הילד נמנע מדיבור.

הילדים האלה מפתחים דרכים מגוונות כדי להתמודד עם ה"נכות" – קרי, החרדה שלהם: מהר מאד מתרגלים הסובבים אותם לכך שהם לא מדברים. בגנים ניתן להבחין בתופעה שילדי הגן מדברים בשביל חבריהם השותקים. הבנה ותמיכה זו של הסביבה, יחד עם מנות גדושות של תשומת לב מהוות רווח משני, ופועלות לשמר את הסימפטום".

על מה מבוסס הטיפול?

הטיפול בנוי על הכחדת הגורמים המשמרים: הגורם המשמר הראשון הוא העובדה שההימנעות משפה הפכה כבר לחלק מאישיותו של הילד. בטיפול מביאים את הילד לחשיפה הדרגתית לשפה. חשוב להדגיש: הילדים מאד רוצים לדבר! הם מרגישים שבעייתם כובלת ומגבילה אותם ביצירת קשרי חברה.

החשיפה לשפה נעשית בצורה מאד הדרגתית, כשלעתים השלב הראשון הוא לחלוטין לא מילולי, כמו – יצירת קשר עין, הנהון בראש, וכדומה – לפי המצב שבו הילד נמצא בתחילת הטיפול.

הגורם המשמר השני הוא הרווחים המשניים שהילד מפיק – תשומת הלב מהסביבה. גם את הגורם הזה חשוב לנטרל, על ידי הדרכה של הסביבה, כדי ליצור מצב שלילד לא יהיה קל ונוח להימנע מדיבור.

אחד הקשיים המתוארים בספרות המקצועית, הוא קושי של המטפל להתמודד עם שתיקה מתמשכת של המטופל. כיצד בשיטת הטיפול הקוגניטיבית התנהגותית מתמודדים עם בעיה זו?

קו הבסיס שלנו, שבלעדיו לא ניתן להתחיל בתהליך הטיפולי, הוא יצירת קשר של אמון עם הילד. חשוב ביותר לשדר לילד מסר של "אני כאן כדי לעזור", ולעורר את המוטיבציה שלו להתקדם על מנת להשתחרר מהמגבלה שלו. חשוב להעביר לילד שאנחנו נותנים אמון מלא ביכולתו להצליח.

המטרות שמציבים לילד חייבות להיות מנוסחות באומנות, כדי שלא ייווצר מצב של כישלון בהשגת היעד. אם מטפל מציב מטרות שהילד במצבו הנוכחי אינו יכול לעמוד בהם, כמו למשל – ילד שרמת החרדה שלו היא כה גבוהה, עד שהוא פשוט קופא על מקומו ואינו מסוגל אפילו לזוז כשהוא נכנס למקום אחר – לא נדרוש ממנו מייד להתחיל לנוע באופן חופשי, תוך ליווי במלל! הילד לא יעמוד בזה, ויחוש תחושה של כישלון, אשר תמנע ממנו, או תרחיק ממנו את הרצון להמשיך ולנסות להתגבר על החרדה", מבהיר דר' דולגין.

"לפעמים הפרעת החרדה היא כה חזקה,עד שהילד עשוי לחוש סימנים פיזיולוגיים – רעד, הזעה, סחרחורת וכדומה. לכן, במידת הצורך – אנחנו מלמדים טכניקות של הרפיה. לפעמים, בשלבי הטיפול הראשוניים מבקש המטפל להביא קלטת, ונותן הוראה לדבר לקלטת מילה או שתים כשהוא אינו בחדר. אחר כך שב המטפל לחדר, ומשמיע את הקלטת. חשיבותה של מטלה זו היא בכך שהגירוי הראשוני להופעת החרדה הוא הקול, ולכן – ההקלטה וההשמעה הן חלק מחשיפה הדרגתית ומבוקרת לגורם החרדה".

מהו משך הזמן הממוצע של טיפול בשיטה קוגניטיבית התנהגותית?

משך הזמן משתנה מילד לילד, אך התהליך אינו קצר ופשוט. לילדים אלה יש מרכיב אישיותי של חרדה, שלפעמים מלווה במזג מאד רגיש ופגיע, ולעתים – אופי נוקשה ומקובע. לאורך כל התהליך יש לחזק את הילד על כל התקדמות, ולו המינימאלית ביותר.

האם יש מקום לטיפול משפחתי במקרים של אלם סלקטיבי?

אם ידוע על מרכיב פרובלמטי במערכת המשפחתית, ויש חשש שהוא הגורם- יתכן שיש מקום לשקול תרפיה משפחתית, בנוסף לטיפול ההתנהגותי, שממוקד בתהליך שעובר הילד עצמו. אך גם בגישה הקוגניטיבית-התנהגותית,הורי הילד והצוות החינוכי מעורבים בתהליך באופן רציף. למשל – ניתן לתאם עם המורה שישאל את הילד שאלה פעם אחת ביום, שלא בנוכחות ילדים אחרים, כדי להקל עליו את הדיבור בשלבים הראשונים, או להדריך את הגננת לשאול שאלות שהתשובה עליהן היא בת מילה אחת. ההורים הם אלה שמחזקים את הילד ומתגמלים אותו על כל התקדמות".

האם לדעתך שיעור ההצלחה בטיפול בגישה ההתנהגותית גבוה יותר מאשר בגישות אחרות? הגישה המשפחתית, הפסיכו דינאמית וכיו"ב?

יש אחוז גבוה מאד של הצלחות, אבל יש גם מקרים שהטיפול ההתנהגותי לא מצליח. בכל מקרה שהפציינט מחויב לתהליך, ויש לו מוטיבציה להשתנות – רואים שינוי. גם אם הילד לא הופך לדברן, אבל מעגל האנשים שעמם הוא מתקשר בקלות , או הסיטואציות המאפשרות לו התבטאות תקינה – מתרחבים, זו הצלחה בטיפול.

פניני היא ילדה שסבלה מאלם סלקטיבי מהיום שבו נכנסה לגן הילדים הראשון.

"בתחילה נטיתי להאשים את הגננת", מספרת אמא של פניני, "חשבתי לעצמי: הילדה לא יוצאת מהבית לראשונה. היא היתה כבר בקייטנה, ובה דווח לי שהיא מדברת ומשתלבת נפלא בחברת הילדות. מה קרה פתאום? כנראה, חשבתי, הגננת קשוחה, מלחיצה, או סתם לא יצרה תקשורת טובה עם הבת שלי".

מתי החלטת לפנות לטיפול?

"פניתי לטיפול כאשר התופעות רק החמירו: אם בתחילה היתה פניני מבצעת בשתיקה את כל המטלות בגן – היא בהדרגה אבדה גם את הביטחון לזוז בתוך תחום הגן. הייתי מביאה אותה, וברגע שהייתי הולכת – פניני היתה נשארת באותו מקום שבו עזבתי אותה, ואינה מעזה לזוז. היא לא היתה מסוגלת להחזיק מספריים או צבע, לנטילת ידים היתה העובדת בגן מלווה אותה, ואת האוכל היא לא אכלה. גם כאשר יצאו כל הילדות לחצר, פניני לא יצאה עמן, רק בליווי של העובדת. היא, כמובן, לא היתה מבקשת את הליווי באופן מילולי, אלא מושיטה את ידה בתחנונים, שהעובדת לא יכלה לעמוד בפניהם".

לאיזה סוג של טיפול פנית עם פניני?

אמא של פניני נאנחת: "התהליך הטיפולי היה ארוך ומייגע, ואתאר לך אותו רק כדי למנוע מאמהות אחרות לעבור את אותה דרך ייסורים, שעלתה לנו בדמים, תרתי משמע: ובכן, בתחילה בהמלצת קרובת משפחה, פנינו למנתחת ציורי ילדים. אותה קרובת משפחה הסבירה שכדאי למנוע מהילדה את החשיפה ל"מטפל" שכנראה אינו נמנה על החוג שלנו, ובכלל – סטיגמה, פגיעה בדימוי העצמי של הילדה, וכו'… שלחנו ציור לאותה "מאבחנת", והיא החזירה לנו דו"ח כתוב, ובו היא מעריכה שפניני עברה טראומה קשה בילדות, ויש לתת לה זמן להתגבר על המשקעים. יש לתת לה הרבה חום, אהבה ועידוד, להימנע מהפעלת לחץ עליה, להוכיח לה שהיא רצויה ומקובלת. חשתי תסכול עמוק: למיטב ידיעתי, הילדה שלי מוגנת, בטוחה ואהובה, ולא ידוע לי על טראומות קשות שעברה. מעבר לכך – היא גדלה בסביבה אוהבת ותומכת, שמקבלת אותה ומעניקה לה הרבה חום ואהבה גם ללא ההמלצות של המאבחנת… ואז המליצו לנו על פרחי באך. ושוב – השקענו, אך ללא תוצאות. (יסלחו לי כל המטפלים בפרחי באך שעכשיו קופצים מהכסא – אצלנו לא היו תוצאות, נקודה!) אחר כך פנינו למטפלת בשיטת "מוח אחד". שוב, מישהי "משלנו", עם המלצות… אך ללא הועיל. כמעט התייאשנו – חודשים ארוכים של טיפול, הון כסף, ואין כל שינוי במצבה של פניני! הגננות התחלפו בינתיים, ואף אחת לא ידעה מה לעשות עם הילדה".

מתי החלטתם לשנות כיוון?

"כשהיתה פניני בת חמש, החלטנו להפסיק לפחד מסטיגמה ומטיפול אצל פסיכולוג. אם יש צורך – נתייחס לתהליך הזה כמו לטיפול שיניים – הולכים לאדם המקצועי ביותר. דרך "עזר מציון" המליצו לנו על פסיכולוג שעובד בשיטה התנהגותית. הגענו אליו, והוא מייד יצר קשר מצוין עם פניני, והדריך אותנו אלו מטרות להציב לה בגן. המטרה הראשונה, למשל, היתה – ללכת לבד מדלת הכניסה לגן עד הכסא שלה בבוקר, כאשר אני עדיין עומדת בפתח הגן ומסתכלת. (מרחק של כשנים וחצי מטרים). המטרה השנייה – לקום בכוחות עצמה מהכסא, ולבוא אלי בצהריים כשאני באה לקחתה. המטרות הקשורות לדיבור הגיעו הרבה אחר כך… וגם הן היו מינימליות: להניע בראש "כן" ו"לא", ואחר כך להגיד "כן" כשהגננת שואלת שאלה (גם הגננת קבלה הדרכה לשאול שאלה שהתשובה עליה היא "כן" בלבד).

מה המצב כיום?

"תראי", אומרת אמא של פניני, "פניני לא הפכה לדברנית ומשוחררת. היא עדיין נחשבת ילדה שקטה, אולי אפילו הכי שקטה בגן. אבל היא משתתפת בכל הפעילויות בגן, נעה בתחום הגן באופן חופשי, ומביעה את עצמה בדיבור, אם כי בדרך כלל בלחש. ברוך ה', מבחינתנו – אנחנו מאושרים עם ההישגים האלה!"

טיפים לגננות שיש בגנן ילדה עם אלמות סלקטיבית: (מספר הבנות הסובלות מתופעה זו גדול יותר, ולכן ננקטת לשון נקבה. אך כמובן – ההמלצות מיועדות גם לבנים!)

1. הבינו את הילדה – היא אינה "עושה דווקא"! היא סובלת מרמה גבוהה של חרדה, שפשוט משתקת אותה ומונעת ממנה לשוחח! עצם ההבנה תביא לגישה אמפאתית ומבינה, שתשדר לילדה שמבינים אותה ומקבלים אותה.
2. אמרי לילדה בסיטואציה רגועה שאת יודעת שהיא מסוגלת לדבר, ומקווה שבעתיד היא תוכל לדבר בגן.
3. תני לילדה את ההרגשה שאת נמצאת שם כדי לסייע. אל תרבי לעשות במקומה דברים, כדי למנוע רווחים משניים מהשתיקה.
4. בקשי מהורי הילדה שישאלו אותה בבית איזה חלק של היום בגן הוא הכי אהוב עליה, והכי פחות מאיים – משחק הבוקר? ההפסקה בחצר? שעת יצירה? בשעה האהובה עליה יש סיכוי גדול יותר שהיא תחוש בטוחה מספיק כדי להראות התקדמות.
5. אל תלחצו על הילדה לדבר – גם פעילויות שאינן בהכרח מילוליות, כמו משחקי קופסא וכדומה – חשובות ויוצרות סיטואציות חברתיות שמעודדות שימוש בשפה, אך לא תובעות זאת.
6. אין להציע שוחד לילדה כדי שתדבר! הצעות שוחד מעלות במידה ניכרת את רמת החרדה.
7. אל תדברי בנוכחות הילדה על השתיקה. משפטים כמו: "עזבו אותה, היא לא מדברת" – גורמים לילדה נזק רב!
8. עודדו כל צורה של יצירת קשר – מילולית ולא מילולית. גם אם הילדה עדיין אינה מסוגלת לדבר, אך היא מסמנת בתנועה – זהו סוג של תקשורת שראוי לעודד.