אז מה הם אותם רמזים לא-מילוליים שחסרים בשיחות מקוונות?
1. ההקשר (context) החברתי.
האינטראקציות שלנו עם אנשים הן מגוונות ושונות זו מזו במקום המפגש ובאופי הקשר עם כל אדם.
את המורה שלי אפגוש בבית-ספר; את הרופא בקופת-חולים; את ההורים שלי בביתם.
מקום המפגש והקשר בין השותפים לאינטראקציה מהווה הקשר (קונטקסט) המרמז על האופן בו ראוי להתנהג ולדבר. למשל, עד כמה להיות ישיר או מנומס; אילו פרטי מידע מתאים להגיד ומה עשוי להיות חסר-טקט.
לפתע, ההקשרים החברתיים המגוונים האלה הופכים לדו-ממדיים: את כולם אנו פוגשים באותו מקום ובאותו מרחק, על המסך.

2. שפת גוף.
שפת גוף היא קריטית להבנת הלך רוחו של האדם שנמצא מולנו.
בנוסף, שפת הגוף שלנו נועדה להדגיש את המסרים המילוליים שלנו ורומזת לשותף לשיחה מתי סיימנו לדבר והגיע תורו.
כשאנחנו בפגישה מקוונת, רמזים כאלה, המובעים באמצעות מנח גוף ותנועות ידיים, חסרים או לא קיימים.

3. מקצב השיחה.
לכל שיחה יש מקצב משלה, הכולל דיבור ושתיקה וחילופי תורות בין השותפים לשיחה.
עיכוב בהעברת המסר דרך האינטרנט עלול להביא לשתיקה ארוכה מהרגיל ובכך לפגוע במקצב הזורם והטבעי של השיחה.

4. קשר עין.
המבט ההדדי הוא ה-מאפיין של תקשורת בין-אישית, אך הוא בלתי אפשרי בתקשורת מקוונת.
כדי שהאדם שמולי יקבל את הרושם שאני מסתכלת עליו בשיחה מקוונת, עלי להסתכל בעינית המצלמה ודווקא כשאני כן מסתכלת עליו, הוא רואה אותי כשהמבט שלי מוסט ממנו.

כשהפנים שלנו נשואות לכיוון חזרה מדורגת לשגרה חדשה,
נקווה שנוכל לשוב ולחוות את הניואנסים העדינים שבשיחה אנושית, מכווננת וטבעית.